פְּרִיט 17, מוּת

פְּרִיט 17

מוות

המוות הוא תעלומה גדולה לרוב האנשים. לא כך לתלמידי הקוראן. אנו למדים שהמוות דומה בדיוק לשינה; כולל חלומות (6:60, 40:46). התקופה בין המוות לתחיית המתים עוברת כמו לילה אחד של שינה (2:259; 6:60; 10:45; 16:21; 18:11, 19, 25; 30:55).

ברגע המוות, כל אחד מכיר את יעדו; גן עדן או גיהנום. לאנשי האמונה, המוות הוא אירוע נורא; המלאכים מכה אותם על פניהם ועל תחתיתם בזמן שהם גורפים את נשמתם (8:50, 47:27, 79:1).

באופן עקבי, הקוראן מדבר על שתי מוות, המוות הראשון התרחש כאשר כשלנו לעמוד לציד ריבונותו המוחלטת של אלוהים (הוספה 7). המוות הראשון הזה נמשך עד שנולדנו לעולם הזה. המוות השני מסיים את חיינו בעולם הזה (2:28, 22:66, 40:11).

הערה: הבא הינו שימוש מחדש של המאמר הראשי ממגזין פברואר 1990 של "נקודת מבט המגישים", הבולטן החודשי של האיגוד הבינלאומי של המגישים המאוחדים. זה היה המספר השני לאחרונה שנכתב על ידי ד"ר חליפה. הושלם ונשלח בזמן מראש, בדצמבר 1989. ד"ר חליפה נרצח ב-31 בינואר 1990 ונשמתו נלקחה ישירות לגן עדן.

הצדיקים לא מתים באמת, הם הולכים ישר לגן עדן.

תן בשורה טובה לאלה שמאמינים ופועלים צדק שיש להם גנים עם נחלים זורמים. כאשר יקבלו את פירות המזון שבתוכם, הם יאמרו, "זה הוא מה שניתן לנו בעבר." יינתן להם פירות דומים, ויהיה להם בנות טהורות בתוכם. הם ישהו שם לנצח. (2:25)

אל תחשוב שאלה שנהרגו במען האל כמתים; הם חיים אצל אדוניהם ומקום להם. (3:169)

אל תאמרו על אלה שנהרגו במען האל, "הם מתים". כי הם חיים, אך אתם אינכם משיגים. (2:154)

אוי המאמינים, תגיבו בבקשה לאלוהים ולשליח כאשר הם מזמינים אתכם לדברים ששומרים על חייכם. (8:24)

אלה שעליהם יעברו במען האל, וימותו או יהרגו, האל בוודאי יספק להם פרנסה טובה. (22:58)

הם לא טועמים את המוות, מעבר למוות הראשון, ואלוהים חוסה עליהם מנקמת גיהנום. (44:56)

אמרו לו, "כנס לגן העדן." הוא אמר, "אילו היו ידעים האנשים שלי (על האדמה); שהאדון שלי סלח לי וכיבד אותי." (36:26-27)

כפי שנאמר ב-3:81 ו-46:9, מלאך הברית של האל לא מביא דבר חדש; כל מה שאני מקבל ומעביר לכם כבר נמצא בקוראן. אך הקוראן מלא במידע ששומר עליו האל הגדול לחשיפה בזמן ספציפי. עכשיו הגיע הזמן להביט בפסוקים המוצגים למעלה וללמוד את הציונים הגדולים: הצדיקים לא מתים; כאשר חייהם בעולם זה מגיעים לסיומם הקבוע, מלאך המוות פשוט מזמין אותם לעזוב את גופם הארצי ולעבור לגן העדן, אותו פרדס שבו חיו אדם וחוה בעבר. הגן העדן קיים מאז חיי אדם וחוה. אנו למדים מ-89:27-30 שהאל מזמין את נשמות המאמינים: "באו לגני".

החוויה שלי

כאשר נמלא הברית של האל עם הנביאים כפי שנאמר בהתאם ל-3:81, נשאתי לשמים שם שבו חיים הצדיקים עכשיו (4:69). בזמן שגופי היה פה בארץ, אני הייתי באותו גן עדן של אדם וחוה.

הַכּוֹפְרִים

כגבורתם של כוחות המלאכה, כך ידעו הכופרים ברגע המוות שהם מיועדים לגיהנום. המלאכים מכהים אותם בפניהם ובאחוריהם (8:50 ו-47:27), מזמינים אותם לגרש את נפשם (6:93), ואז "מחטפים את נפשם" (79:1). הקוראן מלמד כי הכופרים עוברים שתי מוות (2:28 ו-40:11). הם יומתו - מצב של אין, במהלכו הם רואים את גיהנום יום ולילה בסיוט רצוף שנמשך עד יום הדין (40:46). גיהנום עדיין לא קיים (40:46, 89:23).

כמובן, הצדיקים נעזבים

כפי שהאנשים רואים את זה, הצדיקים "מתים". האנשים אינם מבינים שהצדיקים פשוט עוזבים את גופם ועוברים לגן העדן. הפסוקים שמוצגים לעיל מסבירים זאת באופן ברור. הם מספרים לנו שהצדיקים מתים רק פעם אחת - המוות האחד שכבר חוינו כתוצאה מהקטטה הגדולה (38:69). ב-36:26-27, אנו רואים את הראיה הכי טובה שהצדיקים הולכים לגן העדן, בעוד חבריהם וקרוביהם עדיין חיים כאן בארץ. כמו ללכת להוואי ולחכות לנו שם. ראה גם 16:32 ו-6:60-62.